<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי</h1>
<h2>דף ד.</h2>
במה נוהג. חלב נוהג בבהמה, שנאמר (ויקרא ז', כ"ג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. ובפרק קמא דכריתות (ד', א') ילפי לה מקרא דכתיב (ויקרא ג', י"ז) חקת עולם לדורותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, דכתיב בעיניינא דקדשים, וקדשים בההוא עיניינא לא אית בהו חיה, אף כל חלב שור וכשב ועז כי כתיב ליה נמי סתמא לא איכא לספוקי בחיה, והא דפרט הכתוב שור וכשב ועז, אשמעינן קרא דבעינן דבר השוה בשלשתן, לאפוקי אליה דחולין דלא מיתסרא. ומיהו בכריתות בפרק דם שחיטה (כ"א, א') מרבי חלב כוי, ואפילו למאן דאמר כוי בריה בפני עצמה היא, דהתם מרבינן דמו מכלל ופרט וכלל, ואמרינן מאי קסבר, אי קסבר כוי ספיקא, איצטריך קרא למיסר ספיקה, ופרקינן אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא. ואמרינן אשכחן דמו, חלבו מניין, ת"ל כל חלב. ותנן בפרק שני של מסכת בכורים כוי יש בו דרכים שווה לבהמה. כיצד, חלבו אסור כחלב בהמה.
<h2>דף כ:</h2>
המינין שדמן אסור משום דם דאורייתא כיצד. שנינו בברייתא בריש פרק דם שחיטה בכריתות כל דם לא תאכלו, שומע אני אף דם מהלכי שתים, דם בצים, דם חגבים, דם דגים, הכל בכלל, ת"ל לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר, אף כל וכו'. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה, אוציא דם בצים שאין מין בשר, אוציא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר. לעוף ולבהמה, אי מה עוף שאין בו כלאים, כלומר שאין חייבין על צמרו משום כלאים, אף בהמה שאין בה כלאים, ת"ל ולבהמה; אי מה בהמה שאינה באם על הבנים, אף עוף שאינו באם על הבנים, ת"ל לעוף. וגרסינן התם אף כל דקתני בברייתא לאתויי מאי, אמר רב אדא בר אהבה לרבות דמו של כוי. ואמרינן מאי קסבר, אי קסבר כוי ספיקא, איצטריך קרא למיסר ספיקא, אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. ועוד נכתוב דין דם דגים וחגבים ובצים בשער חמישי של בית זה בע"ה.
<h2>דף כא.</h2>
במה נוהג. חלב נוהג בבהמה, שנאמר (ויקרא ז', כ"ג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. ובפרק קמא דכריתות (ד', א') ילפי לה מקרא דכתיב (ויקרא ג', י"ז) חקת עולם לדורותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, דכתיב בעיניינא דקדשים, וקדשים בההוא עיניינא לא אית בהו חיה, אף כל חלב שור וכשב ועז כי כתיב ליה נמי סתמא לא איכא לספוקי בחיה, והא דפרט הכתוב שור וכשב ועז, אשמעינן קרא דבעינן דבר השוה בשלשתן, לאפוקי אליה דחולין דלא מיתסרא. ומיהו בכריתות בפרק דם שחיטה (כ"א, א') מרבי חלב כוי, ואפילו למאן דאמר כוי בריה בפני עצמה היא, דהתם מרבינן דמו מכלל ופרט וכלל, ואמרינן מאי קסבר, אי קסבר כוי ספיקא, איצטריך קרא למיסר ספיקה, ופרקינן אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא. ואמרינן אשכחן דמו, חלבו מניין, ת"ל כל חלב. ותנן בפרק שני של מסכת בכורים כוי יש בו דרכים שווה לבהמה. כיצד, חלבו אסור כחלב בהמה.
במה נוהג. שנינו בפרק גיד הנשה (פ"ט, ב') גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. ונוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל. ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל. וכבר כתבתי דין גיד הנשה של שליל בשער החמישי של בית שני. ונוהג בכוי, דבכף הירך תלייה רחמנא, וכדגרסינן בכריתות בריש פרק דם שחיטה (כ"א, א') גיד הנשה שלו, כלומר של כוי, מניין, בכף הירך תלייה רחמנא, והאי אית ליה כף. והא דתנן נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל, (צ', ב') דלא כר' יהודה, דתניא ר' יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין. ולית הילכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה, וכסתם מתני'. והא דתנן אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף, (צ"ב, ב') בעי עלה ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגיל, אית לבהמה ולא עגיל, מאי, בתריה אזלינן או בתר מיניה אזלינן. וסלקא בתיקו. והילכך אזלינן בתרויהו לחומרא, דאיסורא דאורייתא היא, ובין אית לעוף ועגיל ובין אית לבהמה ולא עגיל אסירי.
<h2>דף כא:</h2>
ולעניין דין ככר שחתך עליו בשר וכלי שמשימין תחת הצלי לקבל שמנונית, והוא הנקרא בלשון חכמים בי דוגי, גרסינן בפרק כל הבשר (קי"ב, א') אמר רב נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליו בשר אסור לאוכלו, פי' בשר שצלאו בלא מליחה וכשהגיע לכלל צלייה כמו שדרכו של אדם לאוכלו, והני מילי דאסמיק אבל לא אסמיק לא, והני מילי דאברי סומקא לאבראי, והני מילי בסמיכתא אבל בקלישתא שרי. שמואל שדי ליה לכלבא. רב הונא יהיב לשמעיה. ואקשינן לרב הונא מה נפשך אי שרי לכולי עלמא שרי, ואי אסיר לכולי עלמא אסיר. ופרקינן שאני רב הונא דאנינא דעתיה. ולישדייה לכלבא, קסבר מאכל אדם הוא ואין מאכילין אותו לכלבים. רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר. וגרסינן תו התם אמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו. מנא ידעינן, אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא משיעלה תמרתו. מתקיף לה רב אשי ודילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל, אלא אמר רב אשי לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי תלת גללי דמילחא ושדי ליה בי דוגי בתר הכי שאפי ליה. אמר ליה רב אחא בר יוסף מי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה, התם אגב דוחקא דסכינא פליט. והרב אלפסי ז"ל פסק בככר שחתך עליה בשר לקולא כרבא וכרב הונא, ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת בשר כרב אשי. וה"ר אברהם בר' דוד ז"ל הקשה דרבא מיקל מדשמואל ורב אשי מחמיר מדשמואל, והיאך איפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיניה. ועוד הקשה שמואל גופיה דלא אסר אלא ככר אבל הבשר מישרא שרי, ולטעמיה כיון שהככר אסור היאך הבשר מותר, והלא הדם שיוצא ממנו חוזר ונבלע בתוכו עם חתיכתו על הככר. ועוד לרב אשי דאמר לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושאפי ליה, כי עביד נמי הכי מאי הוי, הרי הדם והשומן שניהם חמין הם והיאך אין הדם אוסר את השומן. וגם הכלי שנופל הדם חם לתוכו היאך אינו נאסר. ותירץ הוא ז"ל דשמואל גופיה כשאסר לא אסר אלא משום מראית העין, דכיון דאסמיק ואברי סומקא לאבראי איכא משום מראית העין, כדם שעל הככר דאמרינן גוררו ואוכלו ודם דגים שכנסו שאסור משום מראית העין (כריתות כ"א, ב'), והילכך שעל הככר אסור דאיכא משום מראית העין, אבל מה שחזר ונבלע בתוך הבשר אינו אסור, דהא אין בו משום מראית העין. ומה שהתיר להניח כלי תחת הבשר לאחר שתעלה תמרתו, דקסבר דמעתה אין דם יוצא ונפלט מן הבשר, ומה שיוצא ממנו אין בו משום מראית דם כדי שיוכל לטעות בו. ורבא סבירא ליה בדם שעל הככר דאע"ג דאסמיק לא טעו ביה אינשי, דכל שהגיע לכלל צלייה שיהא ראוי לאכילה אין דם שיוצא ממנו אדום כל כך שיהא כמראה דם אלא כאדמימות מים אדומין היוצאין מן הבשר וחמר בשר קרו ליה אינשי. ורב אשי נמי כרבא סבירא ליה בהא לפי שהוא בלוע בככר, אבל בסומקא דדייב למנא דאיתיה בעיניה אע"ג דמנפשיה נפיק ולא אגב דוחקא דסכינא סבירא ליה לרב אשי דאית ביה משום מראית העין, דהוה ליה כדם דגים שכנסו, ואי לא מייתי תרי גללי דמילחא ושפי ליה לדמא אסור, דדילמא איידי דקריש פריש דמא מיניה וקאי לצד אחד ואיכא משום מראית העין. והילכך למאי דבלעי מהדדי או דבלע מנא לא חיישינן, דהיתירא הוא, והוה ליה כדם של בין השינים דאמרינן מוצצו ואוכלו (כריתות שם). ודרך הרב ז"ל בזה אינה מחוורת בעיניי, דמכלל דבריו משמע דדווקא בשחתך על הככר הוא דשרו רבא ורב הונא, ומשום דלא קאי באפי נפשיה, הא חתכו על גבי כלי אסור, ואינו במשמע, דהא שמואל גופיה לא אסר ליה אלא בדאסמיק ואברי לבראי ובסמיכתא, ובכי הא הוא דשרי רבא וקרי ליה חמר בשר, לומר דמראה אדום כזה אינו כמראה דם ולא טעו ביה אינשי אלא חמר בשר קרו ליה. ועוד דאי רב אשי בבי דוגי משום מראית העין הוא דאסר, ומאן חאיש למראית העין טפי משמואל, ואדרבה למראית העין דלא חייש רבא ורב אשי חייש שמואל, למאי דחייש רב אשי לא חייש שמואל. ועוד דהא גבי בי דוגי ליכא משום מראית העין, דהא שמואל לא קא שרי עד שיכלה מראה אדמימות שבו, ורב אשי משום דילמא עילאה לא בשיל הוא דקא אסר, כלומר דשמא עדיין לא נתבשל ודם גמור הוא שינטף ממנו לכלי. ונראה לי דשמואל בככר שחתך עליה בשר משום חשש דם גמור הוא דאסר, דכיון דאברי סומקא לאבראי וסומקא סמיכתא היא איכא למיחש דילמא דם הוה ביה ואגב דוחקא דסכינא נפק, ומיהו אין הבשר אסור, דאין הבשר חוזר ובולע ממנו, משום דככר צונן הוא וקיימא לן (פסחים ע"ו, א') דתתאה גבר ומקרר ליה לדם שעליו. ועוד דשמואל לאו כודאי דם חשיב ליה אלא משום ספק דם אסר ליה, ואפילו תימצא לומר דדם גמור הוא אינו אסור אלא מדרבנן, דדם שבישלו אינו אסור מדאורייתא, כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (כ"א, א'), וספיקו להקל, אבל מה שהוא בעין על הככר הוא דאסר שמואל. ותדע לך, מדאמרינן רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר, אלמא שמואל דאסר ליה לא קרי ליה הכי אלא דם. וחלופא בבי דוגי, דלשמואל משתעלה תמרתו תו לא חייש, דכודאי משוי ליה, דמעתה לא נפיק דם מנפשיה, ורבא ורב אשי בדם שעל הככר סבירא להו דכיון דנצלה הבשר עד שיהא ראוי לאכילה בודאי אין שם דם וחמר בשר הוא, אבל בי דוגי כיון דלא נצלה עדיין כל כך שיהא ראוי לאכילה, חיישינן דילמא עילאה לא בשיל ודם גמור הוא. ותדע לך דמשום חשש דם גמור קאמר רב אשי, דהא אמר דילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל. ואם תאמר אם כן כי יהיב ביה גללי דמילחא נמי ליתסר דהא בלעי מהדדי, הא ליתא, דלח ולח לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן להדדי, וכי רמי ביה מילחא מישאב שאיב לדמא ואי איכא דמא שכין בשיפולי מנא לגמרי ושומנא קאפי לעיל. ומנא נמי לא מיתסר דהא ספיקא הוא, ואפילו איכא דם גמור דרבנן הוא כדאמרן דדם שבישלו הוא, והילכך ספיקו להקל. ורב אשי נמי דאמר מייתי תרי תלת גללי דמילחא משיעלה תמרתו קאמר, אבל לשוויי בי דוגי מקמי דתכלי אדמימות לא, משום דאכתי איכא ודאי דם, ואפילו הכי לכתחילה לא עד דאיכא תרי גללי דמילחא, דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן, והילכך מספיקא בדרבנן לא אסרינן למנא, ובגללי דמילחא משיעלה תמרתו שרינן לכתחילה לאנוחיה בי דוגי. כך נראה לי. וכתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דדווקא תרי תלת גללי דמילחא אבל טפי לא, שרוב המלח שוברת כח הדם ומתערב עם השומן. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל הילכך אנן דלא בקיאינן בשיעור מלח ליתן בכלי, אם כן אסור ליתן כלי לקבל השמנינות אלא אם כן מלח הבשר ושהה שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר שמשימין בקדרה. ולפי מה שכתבתי דספיקא דרבנן היא בדיעבד מותר. ולעניין כבדא בבי דוגי אסור בכל עניין, דגרסינן התם (קי"א, א') כבדא תותי בשרא שרי, ואי איכא בי דוגי אסיר. ואקשינן ומאי שנא מבשרא, ופרקינן דמא דבשרא שכין, דכבדא קאפי.
ולעניין מליחת הטחול, צריך מליחה כשאר הבשר, ודמו אסור דאורייתא כדם האיברים, כדתניא בברייתא בכריתות פרק דם שחיטה (כ"א, ב') דם הלב, דם הטחול, דם הכליות, דם האיברים, הרי אלו בלא תעשה. והא דגרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, א') גבי כבדא קרעוה שתי וערב וחתוכא לתחת, הני מילי כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא, כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי בעידנא דעביד מילתא, לאו למימרא שאין דמו אסור משום דם, אלא הכי קאמר הני מילי דבעינן קריעה שתי וערב וחתוכא לתחת בכבדא, דאיכא דמים יתירים, אבל טחול כל שמלחו, אפילו לא קרעו, כשאר בשר דעלמא, ואפילו לקדירה שפיר דמי, דמראה אדמימות שבו לאחר מליחה אינו אלא שומנא בעלמא.
<h2>דף כב.</h2>
ולעניין הלב במליחתו ובישולו. הלב שני מיני דמים יש בו, דם של עצמו, ודם הנכנס בתוכו בשעת השחיטה, שהבהמה או העוף מתאנחים והלב שואף אליו דם מחוצה לו. דם של עצמו בשלא פירש מותר כשאר דם האיברים, ומליחתו מכשירתו אפילו לקדירה מאותו דם, אבל דם שבתוך חללו הבא לו מחוצה לו אינו יוצא על ידי מליחה, אלא צריך קריעה, ואפילו לצלי, מפני הדם הכנוס לתוכו. לא קרעו ואכלו, אם לב בהמה הוא, שמתאסף לתוכו דם כזית, חייב עליו כרת; ואם של עוף, שהוא קטן ואין מתאסף לתוכו כזית, אסור ואין חייבין עליו כרת. וזו היא ששנינו בפרק כל הבשר (ק"ט, א') הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו. ואמרינן עלה בכריתות פרק דם שחיטה (כ"ב, א') אמר ר' זירא אמר רב לא שאנו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת. ואקשינן עליה מיהא דתניא בפרק דם שחיטה (שם) דם הטחול דם הלב דם כליות דם איברים הרי אלו בלא תעשה. ופרקינן כי קתני אין חייבין עליו בדם דיליה, כי קאמר רב בדם דאתי מעלמא. ומעלמא מהיכא אתי ליה, אמר ר' זירא אמר רב בשעה שהנשמה יוצאה מסריף. ולפיכך המולח את הלב צריך לקורעו ולהוציא דם שבתוכו, לא קרעו בשעת מליחתו קורעו לאחר מליחתו ומוציא את דמו. וכן הדין לעניין בישולו שאם לא קרעו ובישלו, קורעו לאחר בישולו ומותר. דתניא בפרק כל הבשר הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. ולא שנא צלאו ולא שנא בישלו בקדירה, משום דלב שיע ולא בלע, כדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין (ע"ד, ב'). וכן פרש"י ז"ל ועיקר, דסתם בישול בקדירה משמע. וכן דעת ה"ר זרחיה הלוי ז"ל. ואע"פ שרבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל פירשה בצלי דווקא. אלא שאין אני מאריך כאן בראיותיהן, והכל מבואר בחידושינו בפרק כל הבשר (ק"ט, ב'). ואם תקשה והיאך איפשר שינצל מלבלוע מחמת דשיע, והנה הוא חלול ופתוח בכמה מקומות להוציא ולהכניס דם, ואם כן תתירנו אפילו נתבשל עם הנבלה. וזו מקושיותיו של הר"ם ב"ן ז"ל. ועל דבר זה סמך לפרשה דווקא בצלי. ואנא גברא רבא חזינא תיובתא לא חזינא, דמאי קושיא דדילמא אפילו נתבשל עם הנבלה הכי נמי, ומאי תימהא טפי בלב יותר מבכבד, דאמרינן (תרומות פ"י, מי"א) הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואוקימנא בכבד דאיסורא, ואינה נאסרת בכבד דהיתירא שנתבשל בקדירה של איסורא. ועוד דדילמא נתבשל בקדירה של נבילה אסור, ודם שאני משום דדם מישרק שריק, ואינו נבלע בלב דשיע ואפילו נתבשל עמו. והשתא אתי שפיר דקתני בהדה הכחל והלב, ובתרויהו קתני נתבשל, ובכחל ודאי נתבשל בקדירה קאמר, והילכך בר זוגיה נמי, דהיינו לב, אף בנתבשל בקדירה קאמר. וכן עיקר.
דם האיברים כיצד. שנינו בברייתא במס' כריתות בפרק דם שחיטה (כ"ב, א') דם הטחול, דם הלב, דם כליות, דם האיברים, הרי אלו בלא תעשה. פי' משום שנאמר כל דם לא תאכלו. ומוקמינן התם דם הלב דקתני הכא בדם דיליה, דאילו דם הכנוס בתוכו, דאתי ליה מעלמא בשעה שהנשמה יוצאה, אם יש בו כזית חייבין עליו כרת, כדאיתה התם. ואקשינן התם דם דיליה היינו דם האיברים, ומשנינן ולטעמיך מי לא קתני דם כליות וקתני דם האיברים, אלא תני והדר תני, הכא נמי תני והדר תני. והני מילי כשפירש, אבל לא פירש מותר, ואפילו מצות פרוש אין בו, דבפירש אוקמוה התם בפרק דם שחיטה. דגרסינן התם (כ"א, ב') אמר רב ששת דם מהלכי שתים אפילו מצות פרישה אין בו. מיתיבי דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם האיברים, הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים, אסור ואין חייבין עליו. ופרקינן כי תניא ההיא דפריש, כי קאמר רב ששת בדלא פריש. אלמא כולה ברייתא בדפריש היא. וגרסינן בפרק כל הזבחים שקבלו דמן (כ"ו, א') שמע מינה דם המובלע באיברים דם הוא, ודחינן משום שמנינות. וגרסינן בפרק כל הבשר (קי"ג, א') אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה אי בעי למיכל אומצא שפיר דמי, או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסור למיכל באומצא. תיקו. דאלמא משמע דדווקא בשובר מפרקתה של בהמה הוא דאיבעיא להו אי שרי למיכל באומצא או לא, משום דהוה ליה כדם שפירש ממקום למקום, הא בשלא שבר מפרקתה מותר באומצא. ועל כרחין האי אומצא חי בלא מליחה קאמר, דאילו במליחה אע"פ שהוא מבליע דם באיברים, במליחתו יוצא מידי דמו. ותדע לך עוד דאי לא, לא הוה ליה למימר דאי בעי למיכל באומצא דמשמע הא לקדירה שפיר דמי כיון דבעי למימלחיה. וגירסת רוב הספרים אי בעי למיכל באומצא גרסי. ואמרינן נמי התם (קי"א, א') גבי כבדא רב הונא חלטי ליה בחלא ואכיל, רב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. שמע מינה כל דלא פירש מותר. וגרסינן בפרק קמא דחולין (ט"ו, ב') אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ואומצא בלא מליחה הוא כדאמרן. ועוד דאי במליחה, בשבת אסור למלוח, דהא המולח חייב משום מעבד, כדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת ע"ה, ב') האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד. ואע"ג דאוקימנא במולח דבעי ליה לאורחא, מליחה אחריתי מיהא אסורה מדרבנן, דלא גרע ממלח פוגלא דאמרינן בפרק שמנה שרצים (שם ק"ח, ב') ממלח לא מלחנא טבולי מטבילנא. וכן דעת רבינו יצחק הידוע בעל התוספות.
